פסק-דין בתיק ת"ק 006286/02

בפני תביעה לתשלום יתרת שכר עבודה בסך של 14,352 ש"ח שהתובע טוען כי הנתבעים חיייבים לו בגין עבודות שביצע בחודש נובמבר 2001.

התביעה הוגשה כנגד הנתבע מס' 1, (להלן: הנתבע), עמו סיכם התובע את פרטי העסקה וכנגד הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת), עבורה בוצעה העבודה.

התובע טען בתביעתו כי בנובמבר 2001, סיים את עבודתו וכי סיכם עם הנתבע כי עבור עבודה זו ישולם לו סך של 30,700 ש"ח. התובע טען כי שולם לו סך של 16,848 ש"ח בלבד ולפיכך נותרה יתרת חוב בסך 14,352 ש"ח. התובע צרף לתביעתו מכתב לנתבעת מיום 21/5/02 בו פרוט החוב וכן חשבונית שהוצאה ביום 7/3/02.

הנתבע טען בכתב הגנתו כי הינו עובד שכיר אצל הנתבעת ולפיכך עתר לדחיית התביעה נגדו.

כן הוסיף הנתבע וטען כי בעת הזמנת העבודה, סוכם, בעל פה, בינו לבין התובע, על תשלום בסך של 600 ש"ח עבור כל יום עבודה וכי הנתבעת, שילמה את שכרו של התובע, עבור 24 ימי עבודה על פי הסיכום האמור, בסך של 16,848 ש"ח כך שלא נותרה כל יתרת חוב.

הנתבעת, שצורפה כנתבעת, נוספת בכתב התביעה המתוקן, טענה כי כל החשבונות שהוגשו ואושרו שולמו לתובע. הנתבעת טענה כי סוכם על תשלום בסך 600 ש"ח ליום עבודה וכי שכרו של התובע עבור 24 ימי עבודה, בסך של 16,848 ש"ח שולם למרות שהתובע החסיר כ-30 שעות עבודה.

כן טענה הנתבעת כי לחשבון הנוסף שהוגש על ידי התובע אין כל בסיס.

התובע העיד כי ביצע עבודות אינסטלציה עבור הנתבעת וכי סוכם בינו לבין הנתבע, בעל פה, על תשלום בסך של 1,300 ש"ח, ליום עבודה.

אביו של התובע, מר אריכא משה, העיד כי התובע אמר לו שסיכם עם הנתבע על תשלום של 1,300 ש"ח ליום עבודה אך הודה בעדותו כי לא היה נוכח במעמד סיכום הדברים ולפיכך עדותו הינה בגדר עדות שמיעה.

הנתבע העיד כי הינו עובד כאיש תחזוקה אצל הנתבעת וכי סיכם עם התובע על תשלום שכר יומי בסך של 600 ש"ח ליום עבודה, על בסיס "מחירון דקל" וכי סיכום זה, אושר על ידי מעסיקיו. הנתבע העיד כי בסיום העבודה, פנה אליו התובע וביקש להעלות התעריף ל-1,300 ש"ח ליום אך הוא סירב לכך.

כן העיד הנתבע כי התובע הגיש חשבונית על הסכום המוסכם, עבור 24 ימי עבודה לפי תעריף של 600 ש"ח ליום ולאחר שחשבונית זו נפרעה, הגיש חשבונית נוספת היא החשבונית שצורפה לכתב התביעה אך טען כי לחשבונית זו אין כל בסיס שכן לא בוצעה עבודה נוספת על ידי התובע. 

הנתבע הגיש עותק מכרטיס הנהלת החשבונות, נ/1, ממנו עולה כי התובע הגיש ביום 1/12/01 חשבונית ע"ס 16,848 ש"ח וכי חשבונית זו נפרעה בהמחאה מיום 20/12/01.

לאחר ששמעתי ושקלתי עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.

התובע לא פירט בכתב התביעה כיצד חושב סכום החוב הנטען על ידו. למרות שבכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבע, נטען כי סוכם בין הצדדים על תשלום בסך של 600 ש"ח ליום עבודה, התובע לא פירט גם בכתב התביעה המתוקן, כיצד חישב את סכום החוב. טענת התובע כי הוסכם על תשלום בסך של 1,300 ש"ח ליום עבודה, נטענה לראשונה בעדותו של התובע.

אני מעדיפה את עדותו של הנתבע כי סוכם על תשלום בסך של 600 ש"ח ליום עבודה וכי בהתאם להסכם זה, פרעה הנתבעת את חובה לתובע, עבור 24 ימי עבודה, בסך של 16,848.

עדותו של הנתבע אמינה ועקבית ונתמכת על ידי כרטיס הנהלת החשבונות, נ/1, בו נכללת חשבונית מס' 198 מיום 1/12/01 על סך של 16,848 ש"ח. בחשבונית מס' 198 האמורה, לא מצויין כי מדובר בתשלום "על חשבון" עבודות שבוצעו.

מעבר לכך שטענת התובע כי סוכם על תעריף של 1,300 ש"ח, ליום עבודה, אינה נתמכת בכל ראיה נוספת, הרי שגם אין בפי התובע כל הסבר לפער הזמנים בין הוצאת חשבונית מס' 198 ביום 1/12/01, לחשבונית הנוספת שצורפה לכתב התביעה והוצאה רק ביום 7/3/02, למרות שנרשם בה כי הינה חשבונית המשך לחשבונית מס' 198 האמורה.

אשר על כן, התובע לא עמד בנטל הראיה להוכיח את תביעתו כנגד הנתבעת ודין תביעתו להדחות.

זאת ועוד, לא היה כל מקום להגיש תביעה אישית כנגד הנתבע שהינו עובד שכיר אצל הנתבעת וסיכם עם התובע את פרטי העבודה, במהלך עבודתו אצל הנתבעת ומטעמה.